ספורי חיים הם אבני דרך

ספורי חיים הם אבני דרך או סימני דרך של החיים.

יש להם ערך מיוחד במינו ולא תמיד אנו נוטים לאסוף אותם או לשים לב אליהם.

לסיפורים אלו יש משקל עצום בצמיחת "האני" שלנו ומי אנו היום וכמו שאני מציינת לא פעם בפוסטים שלי:" דע מאין באת" הוא עבורי מוטו בעל משמעות.

בילדותי ובנעוריי התביישתי בלא מעט רגעים שהיום אני מסתכלת עליהם כעל רגעים מכוננים, מעצבים ובעלי ערך ומשקל שאין לו ערוך.

אני מקפידה לשלות את הסיפורים מן העבר שלי כמו פנינים יקרות .

לפנינים אלו כמו בטבע , צבע, גודל וצורה משלהן ולכל אחת יש ערך ומשקל בעולמי.

אני בטוחה שגם לכם יש פנינים כאלה אך לא תמיד אנו נוטים לאסוף אותן, לסדר אותן ולשזור אותן לסיפור חיינו.

בשנים האחרונות אני עושה את זה יותר ויותר ואני מרגישה שבכל פעם אני משלימה חלק מפאזל שנקרא: שוש

ואני הופכת יותר ויותר לשלם.

את אחד הפנינים ששליתי לאחרונה אני בוחרת לשים כאן:

גרעינים שחורים/שוש שירי

ילדים תמיד אהבו להתארח בבית שלנו למרות שהיה קושי כלכלי גדול. אמא שלי החכמה מצאה פטנט גאוני: היא שמה מזרנים על הרצפה ומי שרצה לבוא לישון נורא התלהב מזה וגם לא הייתה בעיה של מקום. ״ איזה כיף אצלכם, מרגישים כל הזמן בפיקניק״ היו אומרים החברים של אחים שלי( אני לא הזמנתי חברים …התביישתי). גם בנושא הכיבוד היא חשבה פשוט וקל: היא קלתה מידי שבוע קילוגרמים של גרעינים שחורים שהיו כל כך טריים ופריכים שכולם התמכרו אליהם. השתייה המתוקה הייתה יקרה אז גם פה היא מצאה פיתרון: מידי שבוע הייתה קונה בשוק ג׳ריקן של תרכיז בצבע אחר ואלוהים ישמור כמה צבעי מאכל דחפנו לגוף אבל…גרעינים שחורים, שתייה קרה ומזרנים פרושים על הרצפה היו הצלחה ענקית והחברים לא ויתרו על ההזדמנות להגיע ולישון אצלנו.( אני לא ישנתי אף פעם אצל חברות ולא הזמנתי אליי… אז תבינו למה אני עושה היום את מה שאני עושה) הבית תמיד היה מלא בחברים ותמיד רק אצלנו. אמא שלי , מומחית לפטנטים זולים ומתוחכמים, קנתה כמה חפיסות קלפים ולימדה את כולם משחק קלפים פרסי שנקרא״ אוקם״ שרק מי שפרסי מכיר אותו וככה כל החברים שהגיעו אלינו באו לשחק״ אוקם״ כי לא משחקים את זה בבתים אחרים. אבא שלי, זכרונו לברכה, היה מצטרף לחברים ששיחקו ״ אוקם״ על השולחן הגדול במטבח שהיה מכוסה בשעוונית פרחונית וקולות השמחה תמיד מילאו את הבית. עד היום כשאני רואה גרעינים שחורים אני נזכרת בפטנט של אמא שלי לגרום לנו להרגיש שאנחנו בבית הכי שווה בשכונה. ואם תשאלו את החברים מה הם אהבו לאכול אצלנו כולם יגידו: גרעינים שחורים

את כל הזכויות לפטנטים של אמא שלי אני קניתי במלואם והם הפכו ברבות הימים ל: ד. נ. א האישי והמקצועי שלי